sportm.org:איגוד מנהלי מחלקות הספורט

איגוד מנהלי מחלקות הספורט

רביעי 05.08.2020 10:57

נושאים

Tri+ בשביל הספורט
מאמרים

אמנות לחימה בבלתי אפשרי

פורסם ב- ישראל היום בתאריך: 23/06/2017 [קישור מקור]
מאת: שרון קינן

בלי סיסמאות על דו קיום, יונה מלניק נוסע פעמיים בשבוע מהוד השרון לרהט כדי לאמן ג'ודו, גם ברמדאן "הילדים הבדואים קשוחים, מעולם לא בכו לי על המזרן" בדרך הוא גורם לאנשים שבקושי הכירו את הענף לחלום על זהב במשחקים האולימפיים ומה עם מדליסטית אולימפית? לשם עוד יש

מלניק וחניך ברהט. השתתף בשתי אולימפיאדות
מלניק וחניך ברהט. השתתף בשתי אולימפיאדות  (צילום: יהודה פרץ)
כשכפות רגליו היחפות של יונה מלניק וחליפת הג'ודו הכחוב לה שלו צעדו על המזרן ברהט, לפתע החל החדר להישטף בצבעים ברורים. כל המחשבות המרחפות המעייפות על דובקיום - מרכיב אוטומטי במפגשים מהסוג הזה - נדחקו בבת אחת הצידה וחלצו נעליהן לטובת ההווה. הנה מלב ניק ,)68( סבא לשלושה נכדים, קושר חגורה לילד בן המקום ומוסיף צ'פחה מלטפת; הנה הוא זורק איזה "תעאל" ו"חאלס" בחיוך, משתמש בערבית הלא קיימת שלו כדי לתקשר. בדרך מהמרכז דרומה מלניק לא בדיוק חסך במילים - על מצב הספורט בישראל, על שוק הדיור, על מה לא. והנה, דווקא במקום שבו הן נגמרו, בעברית לפחות, הוא נראה פורח. גם הילדים. את האימון סיים הפעם מוקדם יותר. גם כך נראה שהמטרה המרכזית באותו יום עסקה בעיקר במפגש עם חניכיו מהמועדון בהוד השרון, משם הוא מגיע פעמיים בשבוע בשלוש השנים האחרוב נות. זאת היתה כבר שעת ערב ביישוב הבדואי, ובכבישים מחוץ למתנ"ס המב קומי הורגשה תנועה ערה של הנערכים לסעודת האפטאר, השוברת בכל יום את צום הרמדאן. גם בסמוך למתחם הג'ודו התמלאו החדרים בתוצרי המטבח המב קומי, על פחמימותיו ופחמימותיו הנוב ספות. עבור חלק מהילדים שזה עתה סיימו אימון, קבוצה של בני ,14-8 זה היה מפגש ראשון ומרגש עם אוכל ושב תייה זה שעות ארוכות.

"הם סיקרנו אותי מהפעם הראשונה", אומר מלניק, מי שבמשך כב05 שנים בתחום השתתף בשני משחקים אולימב פיים כספורטאי (מונטריאול )1976 וכב מאמן (לוס אנג'לס )1984 והדריך שורה נרחבת של ג'ודאים, "האמת שהילדים הבדואים קצת מזכירים לי את הילדות שלי בשנים הראשונות של המדינה. גדלנו ברחוב, ידענו לרכוב על סוסים, לצוד נחשים. הם ילדי טבע. קשוחים כאלה, עם יכולת גופנית מאוד טובה. עוד לא קרה לי שילד בדואי בכה על מזרן ג'ודו. ילד יהודי קטן נופל ולפב עמים בוכה - וזה לגיטימי, שלא תבין. אבל הם, הם לא". על הפודיום

חסן אלבזואידה, רכז הספורט במתנ"ס, ישב תשוש בפינת החדר, לוגם סוףב סוף קצת מים. מועד פתיחת הרמדאן זז אחורה בכל שנה, וכשהוא נופל על עונת הקיץ הצום קשה מנשוא. לפני ארבע שנים נכח בהרצאה של אריק זאבי במכון וינגייט, שבה פגש את מלניק והזמין אותו דרומה. שם נולד הרעיון להביא לרהט את הענף האולימפי המב צליח ביותר בארץ, שמעולם לא שמעו עליו ביישוב. מלניק הגיע, הסתקרן, ויתר על זמן פנוי בשבוע, וכך החלה לה ההרפתקה. בלי סיסמאות על יהודים וערבים. בלי הצהרות על מרכז ופריפריה, בלי מילים גבוהות מלמעלה. "סתם" שני אנשים עם יכולת ורצון.
עם אל זואידה בארוחה לשבירת הצום
עם אל זואידה בארוחה לשבירת הצום  (צילום: יהודה פרץ)
אבל למה דווקא ג'ודו? "אתה רוצה את האמת?" אומר אלבזואידה, כדורגלן לשעבר, "הילדים פה נלחמים אחד בשני בלי שום קשר. אתה עומד ברחוב ורואה שני ילדים מתקוטטים, ומבין שאת היצר האלים הזה צריך לקחת לספורט, למב קומות טובים". רהט, שבה חיים כב36 אלף איש, סובב לת מבעיות לא פשוטות של עוני ומשיב עור זכאות לבגרות של 40 אחוזים בלבד. הילדים שמגיעים להתאמן במתנ"ס נדב רשים לשלם 50 שקלים לחודש, אך גם בסכום הזה יש משפחות שלא עומדות. שכרו של מלניק ממומן באמצעות תוב כנית "פרחי ספורט" של משרד הספורט, המתיימרת להגדיל את מספר העוסקים בספורט תחרותי בישראל.

על הספסל מסביב למזרן ישב חסן אבו האני והביט בהשתוקקות במלניק, הנע במהירות בין עברית, יפנית וערבית. הוא אחז בחוזקה בשתי מדליות, כסף וארד, ולא שחרר. בעליהן הגאים, בניו בני הב01 והב31, הם הראשונים מרהט לעמוד על פודיום באליפות ישראל ולאב יש כבר חלומות, אבל "רק שיהיה להם טוב", הוא דואג להזכיר. מימינו ומשמאלו היה לא מעט מקום פנוי. "אני כמעט לא רואה כאן הורים", מספר מלניק בנימה של אכזבה, "אצלי אין דבר כזה שאני לא מכיר את ההורים. התמיכה של ההורה בילד - כי הרי יש משברים - היא קריטית. אבל אני עוד אביא אותם להישגים נוספים". מה יגידו?

ילדים מתאמנים ברהט
ילדים מתאמנים ברהט  (צילום: יהודה פרץ)
בחדר שבו נערכת הארוחה שאחרי האימון פוגש מלניק פנים מוכרות של נערה צעירה שעוזרת במקום. "למה את לא באה יותר לג'ודו?" הוא שואל בחיוך וחושף את הפיל שבחדר. מכשיר הטלב פון שלו מלא בתמונות ובסרטונים של קבוצת הבנות שאימן כאן ולאטבלאט הפסיקה להופיע. לאחת החניכות המוב כשרות היה מוכן אף לממן מכיסו קורס מדריכים בווינגייט, אבל ברגע האמת גם כאן העסק התפוגג.

אנשי המקום לא נמנעים מלדבר על הנושא, אבל משהו בהם הופך דרוך והשיחה מתנהלת בטונים שקטים. "לי אישית אין בעיה שבנות יעסקו בספוב רט, אבל אני חושש מהתגובה האפשרית מצד החברה", חוזרת על עצמה, במילים שונות, שורת המפתח. יותר ויותר נשים בדואיות מרימות בשנים האחרונות ראש ומנסות להתמודד עם האלמנטים השמב רניים בחברה, אבל במדבר הזה יש עוד לא מעט לאן לנדוד.

"גם את המחסום הזה אני אעבור", מודיע מלניק בהצהרה שנעה על הגבול הדק שבין אמונה עזה לחוצפה. משהו בישירות הטבעית הזו הוא כנראה מרב כיב חיוני, אם כי נפיץ, עבור מי שמוכן לכתת רגליו בתוך יער של פערים תרב בותיים ומנטליים. דווקא משניות השיח החברתיבערכי בפרויקט הזה, שדי נפוץ במיזמים מסוג אלה, היא זו שמקלילה ומאפשרת לחלומות להיחלם. והרוח אכן מדבקת: "מתישהו", מבטיח אלבזואידה, "יהיה מדליסט זהב אולימפי מרהט".

אל זואידה, רכז הספורט במתנ"ס ברהט: "הילדים פה נלחמים אחד בשני בלי שום קשר. את היצר האלים הזה צריך לקחת לספורט"
Copyright ©2017 כל הזכויות שמורות לאיגוד מנהלי הספורט ברשויות
[ניהול תוכן] [מנהל] [האתר הקיים] [מפת האתר] [פרסום באתר]
Powered by Smarty-3.1.12 and ApPHP MicroCMS Pro v3.9.x Host:Patuach.com
שלום , אתה מחובר עם שם משתמש:
server:www.sportm.org